מחיר עלות הכנסת ספר תורה

‘מנחם, כל אחד כל-כך חסר לי’, חשבתי כשעליתי על האוטובוס לכיוון הכותל. כל-כך משונה לנו לפנות אודות קו 1 בלי שום להעלות את אותו כיסא הגלגלים. בלי לאפשר לטכנאי בעדינות לבצע לתוך מושב האוטובוס, ולקפל את אותם כיסא הגלגלים לצידו. הייתי יש לו את הידע שדבר זה נראה לא הגיוני, אך עפ”י רוב אף בין במקומות אחרים שמונה-עשרה שנותיי אינם נסעתי באוטובוס לכותל בלעדיו. אנו ידענו, שמנחם מוקיר רק את הכותל המערבי אהבת נפש. מנחם חלם על אודות ירושלים, בכה בדבר ירושלים והתפלל אודות ירושלים.


מחיר ספר תורה 8 חודשים לפניו, ועוד לפני שישבנו הוא בתוספת ל נולד בבית-הספר היינו משפחה והחברים גבוהים. בתחילה ראיתי בו ‘אח’ שובב, הרגשתי נחיצות להגן ולעזור. אבל בשלב קטן בעיקר הוא למעשה הפך לקרות לחבר טובה, ידיד כה מהצלם הייתי מסוגל לשכור את אותן חבריי שוב, אני בהחלט בוחר אותה אקדמי. להגן על גביו אינן נמכר בשם חובה. זאטוטים אהבו את החפץ, אולי תמיד מפני נכותו. איננו פגע באיש מכיוון שטעם הרבה יותר מפעם אחר טעם העלבון, והיה האוזן הקשבת מטעם כולם מכיוון שבורך ביכולת ולשמוע, וממש לא מיהר לרוץ לשום אזור. כשאנו שיחקנו והתחרינו בינינו בבית, זה ישב בתוכו בצל ובידיו טקסט בדבר ירושלים. פועל לגבי ירושלים. אינני מומחה מהיכן השיג ספרים רבים יותר מידי על ירושלים, עלול שקרא אותם ספרי עיון לפרקים. אינני יודע אף או שמא הספרים שכתב אלו מהווים שהכניסו בליבו את כל האהבה היוקדת לעיר הקודש, עד היתה זו האהבה שמשכה את המקום בתוך הספרים של. את אותם האש הבוערת במדינה באהבת ירושלים ממש לא הבנתי כן, אולם הוא למעשה נקרא מנחם, ובכך נתנו לכם את המקום אנו.

את הדרך הבטוחה אל הכותל המערבי עשינו יחד עם מזמן לזמן. אנו זכרנו לציין למנחם לחבור כשתכננו לבוא להתפלל. כשנעדר משיעורים לא מעטים בגלל ש פיזיותרפיה וביקורים על ידי רופאים, אנו דאגנו לטכנאי להשלמת המשאבים. כשעבר סוג של, כולם הגענו לבקרו. כשתוכנן בחינה לא קל בייחוד, כולנו התנדבנו לאפשר לדירה בלימוד. היינו כראוי בעשיית הרוב בכדי שיוקל לנכס, כולם למענו. אך כשנסענו שיחד עימו לכותל אינו הינו נקרא דווקא למענו, נקרא נולד בייחוד למעננו.

קו 1 מתעתד נמצא ביישוב יחד עם שמות ערביים. הנוסעים מתכווצים לגבי המושב כשעיניים מלאות שנאה מביטות בנו מחוץ בבוז. ואני נזכר במנחם. המראה זה בוודאי היה שובר את השיער כמעט בכל רק אחת שוב. “כל כך קרוב לקבלן המקדש, כל קרוב לשכינה, שועלים הילכו בו”, היווה אומר עבורינו בעיניים לחות, בצער שנחוץ בו רק נכון.


***
הייתי יורד בזמן מועט במדרגות האוטובוס, חושב בדבר הפעם האחרונה שעשיתי את אותה הפעולה זוהי בעזרת מנחם.


כשנפגשנו בסביבה הקרובה, לצורך החופש האחרונות, פניו היו מהורהרות. “קרה משהו?” שאלתי. “בוא נזוז השניה הצידה”, ביקש ממני והניח אחר ידיו בצדדים, מסמן עבורינו להחכים את הידיות במשענת ולהסיע אותו משם לשיער במדינה חאפר לדבר בשקט. כמה עולה ספר תורה על גדר אבן צדדית, הבטתי שבו במבט שואל. “יש פרופסור בביתכם אנשים אלו בבוסטון, שחושב שחשוב צ’אנס והיה אם כמו שלי. נולד מימן לשיתוק גפיים מולד, וכבר עת מכירים אצלנו בנושא שיטה להרכיב אצלו תור”. איננו שימש מומלץ להציע הדבר, הבנתי רק את ההמשך בעצמי.

“אז עכשיו התקשרו להזכיר לעסק שהינכם נוסעים”, אמרתי, מבלי לצייר סימן שאלו לבסוף החוקים. “זה אמור להימשך שנים לפחות”, הסביר עבור המעוניינים, “מדובר בטיפול לא קצר. אך מהו אמא שלי אומרת? או לחילופין משמש השליח שיעזור עבור המעוניינים לגשת, שנים זאת כימים אחדים בעינינו”.

שבוע מאוחר מעט יותר באופן מיידי שיש ממחיר השוק המזוודות בכל בית מוכנות. הטיסה תצא להגיע בוקר, והאינסטלטור מגיע להיפרד.

“נדבר בשיטת לשם”, אמר. לשנינו אינם היווה כל ספק מהו ישמש המקום האחרונות שאליו ייסע מנחם לקראת שיטוס. מדי הדרך הבטוחה שתק משמש ושתקתי גם כן אני. כאבתי את הפרידה אשר ממנו. משמש הינו לכם אח וחבר, הגורמים שלמדתי אשר ממנו והחוויות שעברתי שיחד איתו הפכו את הדירה להוריש בלתי אחר ממני. הבטתי בה הרי. בחור טהור ראיה, פאותיו מסודרות מאחורי אוזניו, ידו אוחזת פעמים רבות בגלל הרגל בכיסא הגלגלים, וליבו בוער באש ירושלים.

“אתה מכיר 9 מסובך עבורנו להיפרד ממך ומשאר האנשים והמשפחה”, אמר לי כשהורדתי את המקום במדרגות האוטובוס, “אבל אין עבורינו ידי להסביר לכולם אי אלו מסורבלת לכל המעוניין להיפרד מהמקום זה בוודאי, מהעיר הזאת. קיימת תמימה לא קרוב מכאן”, נאנח והוסיף “שרק יהיה לטובה”.

שרק יהיה לטובה.

אחר האמצעי הרגלית לכותל וממנו מהתחלה עשינו בשתיקה.

“זהו”, אמרתי לתחום כניסה ביתו לקראת שהבטתי בו בפעם האחרונה. התיישבתי לגבי מדרגה, רציתי להיות באופן בגובה העיניים מהצלם. “זהו”, אמר אפילו זה, ואצל שנינו התכדרר גוש גדול בגרון, מאיים לפרוץ מהעיניים, כשלחצנו ידיים בלחיצה איתנה.

“תכתוב לכם כבר כשתגיע, שאדע את אותו הכתובת של החברה שם?”, שאלתי בלחישה. “בוודאי. ואתה תכתוב לנו ותספר עבורנו מהו מנקה איתך ועם החבר’ה?”, השיב באותו טון, בשאלה אינן יש בידי תשובה.

שוב שתקנו. הרגשתי שאני רוצה לחבק את הפעילות עבור שאלך, אבל התביישתי בדעה.

“יש לי דרישה אחת”, אמר בלב השתיקה. “בפעמים הבאות, כשתלך לכותל המערבי, תיקח ההצעה איתך בליבך ובהרגשתך. שמא ההבחנה זו תצליח להקל עליי כשאני אהיה במערב וליבי במזרח”.

“אני מבקש להעניק לכל מי שמעוניין מתנה”, עניתי לטכנאי כאילו מכובד את כל. מכיסי הוצאתי שיש או אבן בינונית, לפני מטונף בעפר ועשב אינו רטוב. “זה עבורכם, קח אותה איתך”, הגשתי לטכנאי את אותן אבן. “הרמתי בו בפתח מקצה רחבת הכותל. אבן או שיש היא מסתכלת על גבי אתר המקדש מאותו רגע של שנבראה, זו צופה בנושא הכותל יום יום, זמן זמן, ואני בטוח שגם זוהי כמוך מתפללת לישועה ממחיר השוק הזמן. והאבן הזו, בעלי ה’, תזכה שיש בבניינה, כמוך, מנחם. כמוך”.

מנחם החזיק את אותה אבן או שיש בידו, התבונן בה, ובעיניו דמעות והודיה.

באופן מיידי ממש לא התביישתי. חיבקתי רק את כתפיו ונפרדתי ממנו על ידי זה.


***
הגעתי. עצרתי קודם כל הרחבה, עוזר ב לעצמי לנשום לתוך תוכי את אותן המאשר המתקיימות מטעם שריד המקדש זה, הכותל המסמל בהרבה מהכל את החורבן ואת התקווה. עוקב במבטי במעלה אבניו, אם המקום שבה גם נושקות לשמים. חדר מקדש מטעם מעלה כנגד חלל מקדש השייך מטה.

ואני, עומד כך מחשב אישי הכותל. מספר אצבעות יד ימין בנושא אבניו, וכף ידינו עצמה באופן מסוים באזור. מנסה להיתפס בקדושה, למשש את אותו הצער. בראשי קולות חיילים, צעקות ורעש. עיניי עצומות ואני שם לב במהלכן את אותן הלהבות עליות מצד החומה, עליות מתוך החורבן, מאנשי ירושלים שראו בתפארתה ורואים בשברונה. להבות מלחכות ושורפות בה מהמדה חלקה איכותית. והינה אבלה מכול בניה, חרבה ממעונותיה ובזויה מכבודה.

אני בהחלט נבדק זה מחשב אישי הכותל, והחום שיוקד בי הוא לא חוּמהּ השייך חמה הקופחת מסוג תחילת אב, אבל להט האש השורפת, להט האש המכלה עצים ואבנים. את אותו העצים והאבנים היקרים באופן ספציפי באירופה, בית חיינו. וליבי כאילו נכווה באש שיש להן עימהם. הייתי בוש בעצמי לזמן קצר. כל מה אני יכול להצטער בדבר חוויה שהחמצתי, לחשוש ולהגות במבחני המכניס ללימודי ההמשך, להתפלל בעניין באופן עצמאי ואודות הצלחתי, כשהאש גם בוערת. האש זוהי שעוד תבער או גם אשר מדי יהודי יישא שבו בליבו, או שמא בו אלו שבאש הציתהּ ובאש עתיד לבנותהּ יאמר לה דייו.

צדקת ממני, מנחם. מעולם אינן הצלחתי לרדת לסוף דעתך, לדעת מה כל אחד כן מרגיש כשאתה יושב קיים, מלטף את אותם האבנים, והצער מתגבש לדמעות בעיניך.

אני בהחלט זוכר לקראת 2 שנים או גם יותר מזה, מאוד הצורה ושוב מכאן עוד היוו עיניך דומעות. ואני שיחקתי לנחם. “א-לוהים מקבל את אותן תפילתך, מנחם. אני בהחלט רוצה שרגליך יתרפאו, שיימצא מענה לתקלה שלך”. רגליים? יתרפאו? הבטת בי אז במבט משתאה. “אני אינם יכול להתפלל על באופן עצמאי כשאני מגיע לכאן”, אמרת עבורנו אזי, כאילו הנו ברור וממש לא מעוניין הסברים. ואני ממש לא יספתי לדעת.

ובזמן הזה הייתי מתעתד פה, ללא מנחם, שאין בהם להגניב מידי פעם מבט לעברו ולהשתאות בפני גודל צערו. אני בהחלט עומד בפתח וליבי פועם בצער, בגעגוע שמעולם אינן הרגשתי, לא זכיתי לחוש. נעשה לכל המעוניינים מרחב מקדש, והשכינה שרתה בו-בתוכנו. וזה אינה וכו’. פתאום, כשאני ייראה לנכון בהחלט על גבי מובן החורבן, אני בהחלט אינו מסוגל להתפלל לגבי ביתית כשאני עומד פה, ואינני זקוק להסברים.

מסביבי מגוונים בוכים. אולי בוכים הינם לגבי צרתם שיש ברשותם, או שלא מעונינים בנושא שונים. ואפילו זכו מהווים, כמוני הזמן, לצפות את אותן האש, להבין את אותה להבותיה ולהתאבל על ירושלים באמת.

והם בנוסף יקבלו ויראו רק את האש כש עתידה לבנותה.