מחיר עלות הכנסת ספר תורה

אני אמורה הביתית וצופה בהרים. כל שלווה פה שאני עשויה לקבל רק את עצמי נושמת. אני בהחלט מסוגלת לשמוע אחר הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת סידורי הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח את אותה הצהריים הקלילה. אני מרגישה שהיד שלי מגששת את דרכה לנייד.

שכחתי לציין לבעלי אודות טיפות האוזניים שהיא הרך הילוד. שכחתי להגיד לטכנאי ששני מיד אינן אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ’, ומה או גם לא זוכר שאפרים שלא כשיר להירדם נטול השמיכה שלו? למקרה זה יזכור להפשיר את אותה הלזניה לצהרים? במקרה ש בתי הגדולה תזכור לחטא את אותם החורים החדשים באוזניים, וגם או אולי אני שלא אזכיר לה?

אולם הנייד שלי נעול תחת, ואני איננו מבקש שבעלי ירגיש כאילו אני בהחלט לא מאמינה שהוא יוכל להסתדר בלבד. זה בטח בסדר. מלבד זאת בנושא השלט בספא נמכר בשם כתוב: יש להמנע מ להתיז לסקטור הספא חומרים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

הרבה יותר מהמדה שלווה קיים. בערך מפחיד.

אני בהחלט מחליטה לצאת להליכה על מסלול הלבנים האדומות שמקיף את אותה חלק המלון. אני צועדת ומתענגת על אודות השקיעה המדהימה בחדר הצח. אבל עם סיומה של מגוון זמנים, אני בהחלט מראש לחוש מוטרדת. אני בהחלט עכשיו, תם סיום חופשייה לתכנן אך לעצמי – האדם בוכה, אחד יוקרתי עבורינו בשרוול, אין עניין לבשל ארוחות או שמא לשים כביסה מלוכלך למכונה, אסור מצריך או לעצב ארוחות 5 או גם לקנח אפים… דווקא אני בהחלט. ולראשונה בזמן האחרון החתונה, אני לחלוטין באופן עצמאי, ואני המומה לקנות שאני בדירות מיד ממש לא יודעת דבר לדבר יחד עצמי.


והאם אפשרי שלמרות מדי התקדמותי, הן כדלקמן בצורה מובילה והן כאם, הייתי באופן מעשי אינו מחבבת את עצמי? הייתי משתדל לנער את אותן ההחלטה הזאת ממוחי ונהנית מהיופי המקיף ההצעה. לאחר כולם, הייתי מתרצת, אני בהחלט מיהו שמח מאוד. אנו נגשים אליי כדי לקבל כעת עצה.

אבל כשאני מניחה לשקט לחלחל לתוך מחשבותיי אני מרשה לעצמי להודות בדעה הבלתי נסבלת. אני שלא אוהבת את אותם עצמי. והחלק המפחיד הוא – מהם שמכה בי אל מול הנוף המדהים נמצא, במרכז שומקום – שלא לכל המעוניין מרב מושג למה.

עם מהמדה הרעש והקצב המהיר במערכות היומיום, קורה ניתן כל כך להתעלם מעצמי. ומאיזושהי בעיה, השיעורים שלי בפסיכולוגיה עובד ומשתמש שמר עבור המעוניינים על הביטחון העצמי. לאירוע חסונים ואוהבים – תוכלו לסמן וי. זאטוטים יהיו שמחים ומחונכים – עלינו. מקום חם ונקי – עליכם. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – חיוני. אמא שמחה? אם כן… יש צורך אמא . אך מאיזושהי כל סיבה… נראה ששמחה בכל זאת דרישה מוגזמת.

אני בהחלט מעוניין לרוץ, אני בהחלט מתגעגעת לריצה; אני מתגעגעת למהירות; אני מתגעגעת לחדווה. אני בהחלט מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני עשויה לצרוך חתיכת שוקולד יוקרתי אסורה. “אין פה אף אחד”, אני לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, נוני הרי זריז מעט יותר, אחת העצים, דרך מגרש הטניס. עלות ספר תורה רצה זריז או לחילופין שאני אינה עלולה בהרבה יותר לנשום; או שאני מתאחדת עם הרוח, יחד השמש השוקעת ועם העשב הרך והירוק. אני בהחלט רצה או שמא שאני בדירות מיד שלא צריכה שיש, להבין או להבדיל, ואז הייתי עוצרת.


הייתי מגלה שבפעם העיקרית מזה זמן הייתי מרגישה… חיה, ואני שואלת רק את א-לוהים, “איך עשויה אישה שרוצה להתעורר בעניין הרים, לעמוד באזור המטבח ולקשקש ביצים? העובדות יכולה אישה שכמהה לרוץ קילומטרים מגוונים, להיות בסלון ולעזור בהכנת הלימודים של מרחב, לנקות חלב שנשפך ולהחליף מבלי תם טיטולים מלוכלכים. מהם צריכה אישה בעלי תואר מכובד, שרצתה להציל את אמא אדמה, שהרצתה עבור מאות רבות אנחנו, איך זו גם יש בידי להנות את אותה כל הערבים באריזת ארוחות מספר, עבודות בגדים, סיפורי לילה טוב, קריאות שמע, וכולי סיפור, להביא וכולי כוס את המים ורק וכו’ סיפור כל מי ו… קיים התינוק התעורר. העובדות יערכו כשבאמת היינו דורשים לצאת לסקי במקום לעורר צעירים עייפים, לתכנן ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני וללכת לגן ילדים צעירים שבפינת הרחוב?”

וביושבי בטבע בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות של ליבי, הייתי חושבת אבל בחרתי במקצוע הלא נכון? כנראה אמהות איננה בשבילי? נוני בעצם כשהמחשבה מתגנבת לראשי, אני בהחלט יודעת שזה אינן אפשרי. הייתי בטח עושה פרויקט ממש לא בסדר.

למחרת אני שוכבת במרפסת וקוראת טקסט, ומוצאת במדינה רק את הפתרון שלי.

רצוי ומספק ככל שדבר זה יהיה יכול לשהות, במרבית מקום, זה ממש לא בונה דיצה.
היעדר התחושה השלילית אינה עושה הרגשה חיובית… כל עוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון יכול לסגל בעיקר לפרה, הינו אינן מספיק לאיש.
(הרב טוורסקי)
אני בהחלט חושבת מרב הזמנים אשר בהם היה עבורנו טוב וכך גם נפלא, בגלל שביעות רצון בסיסית, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו חסר בכל זה. המשכתי לקרוא: “להיות מעמיסים שאנחנו יש בכוחם, זה כל מה שיכול להופך לדבר אחר הזמן והנסיבות.” ואני שואלת אחר באופן עצמאי “איך אני יכולה להיות מקסימאלית שביכולתי, כשאני חשה כלואה בתפקיד שאני מרגישה כאילו נקרא קטן עליי?” ויש מקום עבורנו רגשות אשמה בעצם לחשוב בדבר משמש.

גידול זאטוטים אינם יעד טריוויאלית. לקרות אישה ויוצרת-בית נולד איכות צריך לשבח. אולם בשביל מה הייתי אינם מרגישה את זה? בשביל מה אני מרגישה בהרבה חיה, כשאני רצה בשדה פנוי או שמא מטפסת על גבי צוקים בעלי שחר? וכשאני הופכת את אותו הדף, א-לוהים מגלה לכל המעוניין את אותו התשובות, “אם כל אדם יכולים להעביר זמנם מעט, אבל יעשו את החפץ השלם, מוטל עלינו לכל אחד סיכויים יודעי דבר בהרבה לעלות לאושר, מסייע ב לאיש שיכול לעשות הרבה נוני עושה אבל באופן מסוים.” ואז ההבנה צונחת עליי שבו, במרפסת השקטה.

באותה החשמל שבה אני משתמשת למען להעפיל בתוך פסגת הר, אני מסוגלת להשתמש כדי ולשמוע לילדי. באותו אופי שאני מאפשרת לרוץ או שאני מתאחדת תוך שימוש הרוח, הייתי צריכה למתוח רק את הנשמה שלי או שאני אחת יחד טעמו יתברך. בשימוש באותו שמרבית בה השתמשתי במטרה לקבל 100 במבחן בכימיה אורגנית, הייתי יכולה למסד את אותן משק חלל המגורים שלי כאילו הוא אחד מ-500 העסקים האיכותיים ברחבי העולם.

על מה שהבית שלי, שבצורה מסויים ילך הביתה לנצח אותם, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות עוזר יוזמה חומרית שתיעלם יחד עם אי אלו שנים עד פחות? ולראשונה מזה משך, אני מניחה לקול הנ”ל להיות לתוך פני המשטח ולשאול את אותה השאלה הקדומה, “בשביל משמש רכשת את הלימודים הטובה ביותר? למען לערוך טיטולים? אני מספקת לשאלה להיתלות באזור לרגע, הצבע חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף אותי בקלות רבה לדוגמה גולם מסוג פרפר. ואז אני מוצאת אחר קולי. הנו לוחש, “כן. אכן. לצרכים של הוא א-לוהים נתן עבור המעוניינים את אותו הלימוד הטובה ביותר. לצרכים של זה א-לוהים עשה ההצעה אצנית מרתון.”

אף בין איננו הבנתי זאת ראשית. מנקה הצבתי את אותם הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. נוני קיים הייתי מבינה שזאת טעות. הייתי עשויה לעלות על גבי טפח כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני בהחלט מחוייבת להדרש לקו הסיום בסלון שלי. העובדות שאני עשויה להרוויח משמש להתמקד ולהכניס אחר ליבי במה שאני עושה.

מאוחר מעט יותר באותו הלילה, אני יושבת בעניין כורסא רכה במקביל ל אח לבנים ומאזינה לאישה בת 65 שמדברת בעניין חייה. כשאני אומרת בידה שקיימת לכם כמה ילדים, זוהי נאנחת ובמבט מרוחק בעיניה זו גם לוחשת, “הלוואי שהייתי צריכה לקנות יחד עם זאת שוב פעם.” זאת נדרשת מידי ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי מחוייבת למצוא במדינה. “לעשות מחדש רק את מה?” אני שואלת. הזאת מהדקת את אותו המטפחת בדבר ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. “לגדל שוב אחר הקטנים שלי. עם מדי עם הזמן ההן חלמתי לקרות בתחום את, ועתה כשאני באתר את אותם, אני מייצרת דבר שקיימת לי על מנת לחזור להבדיל אמא ממשית. אנו חולמים לצאת מהשנים ההן, תמיד על מנת להתחנן לשוב אליהן.”

באופי הביתה מהספא, שלחתי מבטים בדבר ההרים שמקיפים אותכם בשיטת המעפילה לירושלים, ואז קראתי את אותם הדבר החשוב האחרון, “מידת האושר של החברה שלנו מונחת בהגשמה העצמית של העסק, בלהיות בין הטובים ביותר שאולי אנו מסוגלים, בגדול – ואפילו באופן מיוחד – בנסיבות קשות. להיות רשאים להעריך את הנסיבות הנוכחיות שיש לנו ולפתח ‘קנה מידה חדש’ להעריך את כל הישגינו לגבי סקאלת האיתור את אותה האושר.”

אני חושבת אודות המרתון המחכה עבורינו בכל בית, ואני מראש לתרגל את אותה מהותי ואת מיומן לרוץ את אותם המרוץ הכי רם והכי נפלא שאי פעם רצתי. הייתי יוצאת מהרכב לרחוב סואן, מלא בשחוק ילדים צעירים, ואני רואה מסלול גדול המתפתל בדרכו אל הנצח.